יוון ההררית

יוון ההררית

אבריטניה (Evritania) "שוויץ של יוון", זהו האיזור המיוער ביותר והרווי ביותר במים ביוון. מספר עצי האשוח באבריטניה כה רב עד שדומה כי נמצאים במרכזו של יער נהדר ואינסופי עם נוף מכושף ומזג אוויר ממריץ – אילו הן תכונותיו העיקריות של מחוז אבריטניה. בהתאם להומרוס התושבים הראשונים של אבריטניה היו הדולופס, אשר לקחו חלק במערכה נגד טרויה. במהלך התקופה הביזנטית, הייתה לתושבי אבריטניה הזכות הנדירה לשלטון עצמי ופטור ממיסים. בשל כך, חלקו הצפוני של מחוז זה נודע גם בשם “Agrafa” (בלתי רשום), היות שהתושבים לא היו רשומים ברשומי המס המלכותיים. האזור הכפרי ההררי רפה אף הוא את ידיהם של כובשים בפועל. קרפניסי (Krapenissi), בירת המחוז, נמצאת למרגלות הר טימפריסטוס בגובה של 960 מטרים: קרוב לוודאי, ששמו נובע מעצי האדר שהאזור היה משופע בהם במאה ה21-. האווירה הבהירה, מזג האוויר היבש והבריא, יערות עצי הדולב, האשוח והערמונים הופכים את קרפניסי למקום מושלם לחופשת חורף וקיץ. במרחק של 5 ק"מ בלבד דרומית לבירה ולאחר שתעברו אחד ממסלולי הנסיעה היפים ביותר, תגיעו לקוריסכאדס (Korischades), כפר שבו בתי מידות מאבן השמורים היטב. במקום זה, "GNTO" (משרד התיירות היווני) שפצה ופתחה לאחרונה בתי אירוח במספר מהבתים המסורתיים. לא הרחק נמצאים עקבות של חורבות עתיקות אשר טרם נחקרו. חוקרים רבים טוענים שזו הייתה אויכאליה, בירתה העתיקה של אבריטניה. בהמשך נמצא מיקרו הוריו (Mikro Horio), אחד המקומות הנפלאים לחופשת קיץ, מתערסל ביער אשוחים קטן המשובץ בבוסתני תפוחים, דובדבנים ואגסים. הנוף מכאן עוצר נשימה. בסמוך נמצא מגלו הוריו (Megalo Horio), ממוקם בנוף שאינו מקסים פחות, על מורדות קאליאקאודה אל מור הר הלידונה. טיול קטן סביב האזור לא במהרה ישכח.

תסאליה – מטאורה

העמק הפורה של תסליה במרכז יוון מוקף ע"י ההרים פינדוס, אולימפוס, פליון, אותריס, אוסה ואגרפה. נהר הפינוס, היורד מן המדרונות המערביים של הר פינדוס חותך את תסאליה לשניים, עובר דרך עמק המקדש ונשפך אל הים. תסאליה קשורה באופן הדוק לעבר המיסתי של יוון אולימפוס, ביתם של האלים בני-האלמוות ומולדתם של הסנטאורים, הוא אחד המקומות המעידים על המשכיות ההיסטורית מן העידן הפלאוליתי עד ימינו-אנו. אנשי תסאליה השתתפו במלחמת טרויה, היו להם ספינות לרוב ומנהיגם היה אכילס. בקצה המערבי של עמק תסליה, במקום בו רכס הפינדוס מתחיל לעלות אנחנו נתקלים בתופעת טבע מדהימה: 24 סלעים מקבילים שנבחרו לפני כ600- שנה ע"י נזירים ביזנטיניים כמקום לעבודת האל ובו נבנתה קהילת הנזירים מטאורה. האופן בו המנזרים האלה נבנו על פסגת הסלעים הבלתי נגישים האלה הוא נושא להתפעלותם של עולי-הרגל והתיירים. מנזרי מטאורה מתנשאים בלב – ליבה של יוון, במקום בו נהר פיניוס יוצא מן הקניונים העמוקים של רכס הפינדוס ונכנס אל עמק תסאליה. אלה הם סלעים ענקיים שהזמן עיצב בצורות שונות ומשונות, סטלגמיטים אפורים מצביעים לעבר השמיים, ובעיני המאמין שבחר להתבודד שם ולעבוד את האל, הם נראו כמתנת הטבע. המנזרים, על גלריות העץ ותקרות הכרכוב שלהם, הם גולת הכותרת של הצריחים האלה. הם מרחפים מעל התהום, כאשר מאחוריהם נפרשים רכס הרי הפינדוס והעמק הרחב, היערות, הגאיות והכפרים הציוריים מתחתם, זהו אחד האתרים היפים ביותר על פני כדור הארץ בתקופה הביזנטית המאוחרת ובזמן הלטון העות"מאני, קהילת נזירים זו הפכה למקלטם של נרדפים. על הצוקים החשופים והבלתי נגישים האלה הוקם מרכז אל אומנות ביזנתית. ההיסטוריה של קהילת נזירי מטאורה מתחילה במאה ה11-. במהלך המאה ה9-, נזירים התיישבו במערות שבסלע. בימי ראשון ובחגים העיקריים הם התקבצו בדופיאני, ליד קסטרקי (שם נבנו מאוחר יותר מנזר וכנסיה לכבוד הבתולה מריה) כדי לערוך מיסה. כשהנזירים התרבו, הם בנו את מנזרי דופיאני וסטאגי. התפתחות הקהילה בולטת יותר החל מן המאה ה-14 ואילך כאשר הוקמו המנזרים הראשונים. בין השנים 1356-1372, הנזיר התנסיוס הקים את מה שהפך למנזר החשוב מכולם, מטאורון הגדול שבפלאטיס ליתוס. אתנסיוס כפה על הקהילה כללים נוקשים במיוחד. כולל הרחקתן של נשים מן האזור . ב-1388, ג"ון אורסיס, תלמידו של אתנסיוס ונכדו של הנסיך הסרבי סטפן נכנס למנזר תחת השם יואסף והעניק לו עושר רב וזכויות מיוחדות. עד מהרה, המטאורון הגדול הפך לחשוב מכל הישובים והמנזרים שבאזור. התפתחות המנזרים הולידה תקופה של פריחה בקהילת הנזירים, במיוחדת במאות ה-15 וה-16 אולם בהדרגה, הקהילה התפוררה, מבין עשרים וארבעת המנזרים שנבנו במשך השנים, המשיך לפעול רק מספר קטן. למעשה רק חמישה מנזרים עדיין מיושבים היום – המטאורון הגדול, אגיה טריאס, ורלאם, אגיוס סטפנוס ורוסנו (בשני האחרונים יושבות נזירות). דרך סלולה מובילה לכל אחד ממן המנזרים העיקריים. ניתן לבקר בהם בזה אחר זה במהלך טיול אחד (21 ק"מ מקלמבקה וחזרה).

אפירוס

לאזור אפירוס שבצפון מערב יוון יופי מדהים וזהות תרבותית יחודית. אפירוס משתרע מפסגות הרי הפינדוס (Pindus) לחופי הים היוני ומחולק לארבעה מחוזות מנהליים: יואנינה, תספרוטיה, פרווזה, וארטה. הסימנים הראשונים לנוכחות אנושית באזור, המגיעים ל40,000- לפנה"ס, התגלו במערת אספרוהליקו של חרדרה ליד הנהר לואורוס. ממצאים חשובים שנחפרו גם ממערות בערוץ ויקוס, מוכיחים שחיים נמשכו ללא הפסקה עד לתקופה המזואוליטית (6000 לפנה"ס). עובדה זו מאושרת ע"י ממצאים מההתיישבות הפריהיסטורית של קסטריטסה המתוארכת אף היא לאמצע תקופת האבן המאוחרת (5000 לפנה"ס), כאשר חפצים אחרים – בעיקר גרזני אבן בעלי חור בצד אחד וכלי חרס משתייכים לתקופת הברונזה או לתקופה ההלנית המוקדמת (2500 לפנה"ס). עם תחילת התקופה ההלנית התיכונה (1.900-1.550 לפנה"ס), השבטים היווניים הראשונים , התספרוטי, התיישבו באפירוס ואחריהם המולוסי והצ"אונס. כפי שראינו, החיים באפירוס החלו זמן רב לפני שחר ההיסטוריה. האזור חווה את כל העליות והמורדות של יוון הקדומה, רומא, ביזנטיון והעת החדשה ורחש תחושה אינדיבידואלית וייחודית של היסטוריה ותרבות. מבחינה גיאוגרפית, אפירוס היא האזור ההררי ביותר של יוון. רכס הפינדוס יוצר את גבולה הצפון מזרחי בעוד עשרות הרים אחרים, גדולים וקטנים, מפוזרים בכל רחבי האזור ורק עמקים מועטים מפרידים בינהם. לויקוס – היער הלאומי של אאוס – חלק מהיער הלאומי של וליאה – קלדה, ערך אקולוגי רב הכולל בתוכו מבחר של מערכות אקולוגיות. בין הרים ויערות נהדרים אלה חיים אחרוני הדובים, הזאבים, הקוגרים, חזירי הבר והלוטרות של יוון. צביים ועזי בר רועים עדיין על הצוקים התלולים שבהם מקננים נשרים ועיטים. במערב משתרע הים היוני, כאשר לחופיו תערובת מגוונת שלאתרי נופש מודרניים, לגונות ושפכי נהרות. הלגונות ושפכי הנהרות יוצרים מערכת חשובה של אדמות לחות.

יואנינה

בהתאם לכתביו של ההיסטוריון פרוקופיוס, יואנינה הוקמה ע"י הקיסר יוסטיניאנוס בשנת 527. תקופת השגשוג הראשונה שלה החלה בשנת 1204 כאשר מיכאל קומננוס הקים את הדספוטיה של אפירוס ויואנינה התבססה כמרכז האינטלקטואלי של האזור. בשנת 1430 נכנעה לטורקים. במהלך תקופת שלטונו של "עלי פאשה" (1788-1822), נהנתה יואנינה מתקופה חדשה של צמיחה כלכלית ואינטלקטואלית, כאשר חצרו הפכה מוקד משיכה לבעלי נשמות חסרות מנוחה (קולטיס, וילרס, וכו") ומנהיגים עתידיים של יוון המהפכנית (קראיסקאקיס, בוטסאריס, אנרואוטסוס וכו"). אולם, התקופה המודרנית של ההיסטוריה הארוכה של יואנינה לא החלה למעשה עד לשחרורה ע"י צבא יוון ב-12 בפברואר 1913 ואפירוס הפכה לחלק ממדינת יוון.

העיר המודרנית

העיר בנויה על צלע הגבעה, 500 מטר מעל אגם פמווטיס. הנוף הנהדר והאתרים ההיסטוריים הופכים את הביקור למרתק והצפייה בחרשי התכשיטים והעץ עוסקים באומנויותיהם המסורתיות מגבירה שבעתיים את הנאת הביקור. המוזיאון הארכיאולוגי של יואנינה מכיל תערוכות של הממצאים החשובים ביותר מכלי רחבי אפירוס. המוזיאון העירוני, השוכן במסגד קדום של פאשה מאסיה , כולל מבחר נאה של תכשיטים, אריגים ותלבושות מסורתיות. לבסוף, מוזיאון האומנות העממית של "החברה למחקר אפירוס" מכיל מבחר רב של דוגמאות מהאומנויות המקומיות. הביקור ביואנינה לא יהיה מושלם ללא ביקור באי הקטן ניסאקי במרכז האגם, סירות קטנות עורכות את השייט הקצר לעיתים קרובות. באי הקטן שני אתרים מרכזיים: מנזר פילנתרופינון עם ציורי הקיר ביזנטיים שלו, המתארים בין שאר הנושאים את שבעת החכמים של ימי הקדם ומוזיאון קדם המהפכה.

סביבות יואנינה

מוזיאון הוורליס במואוזקי, 13 ק"מ מהעיר, מכיל דמויות שעווה של האנשים וזירות האירועים מהתקופה שקדמה למהפכה (1611-1821). כ4- ק"מ צפונית ליואנינה נמצאת מערת פרמה, אחת מהמדהימות שבמערות האופקיות של הבלקן.

מטצובו

מטצובו (60 ק"מ מזרחית ליואנינה) היא אחת הערים הקטנות הציוריות והיפות של יוון, שוכנת על חורבות תימפיי הישנה. העיר משתרעת לאורך אחת הפסגות הגבוהות של הפינדוס ומעוררת את התרגשות המבקרים בארכיטקטורה ה"אלפינית" ובנוף עוצר הנשימה. בכנסיית אגיה פראסקווי מחיצה מעניינת של איקוניות מגולפים ופסיפסי הקירות הם העתקים של אלה בוורנה. כדאי לבקר גם במנזר אגיוס ניקולואס שבו ציורי קיר מהמאה ה17- ובבית טוסיטסה שהוסב למוזיאון מצוין לאומנות עממית של אפירוס. מסורת תגליפי העץ והאריגה נשמרת בידי אומני ונשות מטצובו והאזור מייצר חלק מהגבינות הטובות במדינה ויין אדום נפלא בעל חיוניות נמרצת. מרכז הסקי ומספר ההרים באזור הופכים את מטצובו לגן עדן עבור גולשי סקי ומטיילים.

קוניטסה

קוניטסה , 63 ק"מ צפונית ליואנינה, שוכנת לאורך מורדותיו המיוערים בצפיפות של הר טראפזיטסה. עיר השוק של האזור, תערובת של בתים מסורתיים ובניינים מודרניים, מפתה את המבקר ביופי הפראי של נופה ההררי ומשמשת בסיס אידיאלי למטיילים הרוצים לחקור את הפינדוס (ההרים גאמילה, דרקולימני ועוד). מנהגי האזור העתיקים משומרים במוזיאון הקטן לאומנות עממית. בקפלה אגיה ורוורה, מרפסת הנמצאת מעל ערוץ אאוס והמציגה נוף פנורמי של רכסי ההרים. ניתן להבחין בגשר אבן בעל קשת יחידה, הארוך מסוגו בבלקנים. הנסיעה המרהיבה למנזר הביזנטי סטומיאו, נמשכת לאורך גיאיות מכוסים בצפיפות בעצי אורן ואשוחים. המנזר של פאנאגיה מוליוודוסקפאסטי מעניין אף הוא בציורי הקיר שלו מהתקופה הביזנטית ותקופה מאוחרת יותר. מעיינות מינרליים בעלי מבחר סגולות מרפא מצויים בקאוואסיליה, פיקסריה ואמארנדוס (1260 מ").

זאגוריה-כפרי הזגרוכוריה

היער הלאומי של ויקוס – אאוס הזאגורוכוריה (כפרי זאגוריה), 46 ישובים מסורתיים מתוחמים ע"י ההרים מיטסיקלי, גאמיליה והנהר אאוס, יוצרים יחידה גיאוגרפית, ארכיטקטונית ותרבותית מרתקת. הישובים פזורים בין המחוזות המזרחיים, המרכזיים והמערביים של זאגורי. האזור הוא אחד העשירים במדינה בבעלי חיים וצמחייה, לא רק בעושר הזנים אלא גם בשיעור הזנים (דוב, צבי, עז הבר, תנים ועוד). הארכיטקטורה שכאן מיוחדת מאוד והבתים בנויים רק מהאבן המקומית האפורה. הסראקטסן, הרועים הנוודים של האזור שומרים על מסורות הנמשכות מימי קדם וניתן לצפות בהם במפגש השנתי שנערך בסוף השבוע הראשון של אוגוסט בגיפטוקאמבוס שבמרכז זגורי. הכפרים היפים ביותר במזרח זגורי הם טריסטנו, גרווניטסה ופרמבואורי שהוקמו ע"י הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס פוגוניאנוס בשנת 670. במרכז זגורי בולטים במיוחד הכפרים הבאים: ויטסה, עם הכנסיות האופייניות, מונודנדרי, נקודת ההתחלה לטיילים הרוצים ללכת לערוץ ויקוס ולהגיע עד למעיינות ווידומטיס (5 שעות ברגל), טספלובו, הכפר הגדול באזור והאתר של מנזר ראנגבי (נוסד בשנת ה1050), וכן סקאמנלי, שרבים מבתיו, מעוטרים בציורים עממיים של המאה ה18- וה19-. במזרח זאגורי, הכפרים המוכרים ביותר בזכות ארכיטקטורת האבן האותנטית שלהם, הם מיקרו ומגלו פאפינגו. הכפרים משמשים נקודת התחלה לטיילים למחסה אסטראקה (3 שעות ברגל) ואל דרקולימני (שעה אחת ברגל).